יום שני, 18 בנובמבר 2013

Work Hard, Play Hard

שוב שלום לקהל הקוראים שלי,

חלקכם שמו לב שמאז הפוסט האחרון עברו למעלה משבועיים, ובאופן כללי התדירות של העדכונים יורדת. זה לא כי לא אכפת לי ולא כי אני עצלן (אני עצלן בלי קשר), זה פשוט כי העבודה באנדרואיד היא ק-ש-ה. יש המון לחץ, יש דד-ליינים כל הזמן, משימות שחשבת שסיימת נפתחות מחדש כשמגיע פידבק לא מחמיא מכל מיני בדיקות והתחרות ממש לא קלה. הרבה מאוד מהידע שצברתי באזורים אחרים של גוגל פשוט לא רלוונטי כאן ויש המון דברים חדשים ללמוד במקומו.

אז אם עובדים כל כך קשה, לא רק בקבוצה שלי אלא לכל אורך Silicon Valley לפי חברים שעובדים ב-Apple או ב-LinkedIn או ב-Facebook, איך נחים ואיך מחזירים את השפיות? יש כאלה שאוהבים לצטט את המוטו "work hard, play hard" שאומר הרבה דברים, אבל בשבילם זה אומר שבמהלך השבוע קורעים את התחת ובסופ"ש קורעים את הכבישים ונהנים מכל מה שיש לקליפורניה להציע. אני מנסה את ההרגל הזה, ובינתיים, וואלה, הולך די טוב.

לפני שבועיים קבוצה גדולה של ישראלים מהמשרד של גוגל בתל אביב באו לפגישות עבודה ב-Mountain View, אז אני ועוד כמה ישראלים מהסביבה ניצלנו את ההזדמנות והצטרפנו אליהם לטיול ל-Napa Valley.


נאפא הוא אזור מפורסם בקנה מידה עולמי (מסתבר) בתעשיית היין שלו. זה גם אחלה מקום לתיירים שרוצים לבוא לסיור ביקבים, לעשות כאילו הם מתעניינים ואפילו מבינים ביין, בעצם להחליט באמצע הסיור שזה לא כזה מעניין ולהתעייף, לשאול אחד את השני שאלות כמו "מתי מגיעים לטעימות" ו"כמה כוסות זה בחינם", להגיע סוף סוף לטעימות, לגלות שמה שנותנים בחינם זה בהחלט מספיק כדי להשתכר, להרגיש לא נעים על זה ששילמנו רק על הסיור ולהחליט לקנות בקבוק יין, לחפש בתפריט מה הכי זול, לפתוח את בקבוק היין החדש שקנינו בחגיגיות ולצלם תמונה קבוצתית יפה. אז הנה:


המקום עצמו מאוד יפה והסביבה כל כך ציורית שאתה מרגיש מחויב לעצור לצד הדרך ולצלם.

המדריכה מסבירה לנו על סוגי גפנים והמבקרים האחרים בקבוצה מתחילי להשתעמם 


מאיה ואני בטעימות

אהוד ואני בטעימות - "תעשה דאק פייס, זה מצחיק"

אפשר בקבוק קטן למזכרת?

מהיקב המשכנו (קצת שיכורים) למסעדת טאפאס נ-ה-ד-ר-ת בדאונטאון נאפא, שם אכלנו בערך מיליון מנות שונות וכנראה שעשינו רעש במסעדה כמו של עשרים אנשים.

בסופ"ש האחרון נסענו +Ehud Tamir+Maya Ben-Ari ו-+Barak Fargoun לפארק שעשועים מגניב שנקרא Santa Cruz Beach Boardwalk.


הפארק בסנטה קרוז הוא, לפי ברק, "המקום הכי אמריקאי שיש" - משחקי ירידים (דברים כאלה שצריך לזרוק עליהם כדור בייסבול ולהפיל אותם ואז זוכים בבובה), מתקני פארק קלאסיים (הפארק מתהדר בכך שיש לו רכבת הרים ממש ישנה משנות החמישים שעדיין פעילה, לא ברור למה זה מקור לגאווה), חדר arcade ענקי וביניהם המוני דוכנים מלאים באוכל שמנוני מגעיל ובשלל צבעים זוהרים ורעילים.

ברק לא ידע את זה אבל בפעם הקודמת שהייתי כאן המקום הזה היה אפילו יותר אמריקאי, כי בדיוק הייתה תחרות Chili Cookoff של עשרים קבוצות. הקבוצות השונות התחרו ביניהן לא רק במי מכין את הצ'ילי הכי חביב על הקהל אלא גם מי התלבש בתחפושת קבוצתית יותר שערורייתית ומי צועק כמו redneck הכי חזק. אכן חוויה אמריקאית אותנטית.

בתמונה: כל מיני פרסים שלא זכיתי בהם בדוכן שצריך לזרוק בו כדורי בייסבול על דברים

למרבה הצער הרבה מהמתקנים היו סגורים באותו יום, אבל כן הצלחנו לעלות על שתי רכבות הרים מגניבות ממש, כולל אחת שמסתובבת על ציר מרכזי תוך כדי הנסיעה וגרמה לכולנו לבחילה.


משם הלכנו לארקייד וקנינו כרטיס בעשרים דולר שהספיק להמווווון משחקים. ואם זה לא מספיק, היה להם גם Laser Tag!


החלטנו להירשם, למרות שהציפיות היו נמוכות (אהוד אמר ש"זה יהיה מה זה מאכזב"). כל כך טעינו! זה היה אדיר! המשחק מתנהל בתוך חדר עצום וחשוך מלא במכשולים לייזרים ועשן. במשך חמש דקות רצים, יורים, מתחבאים, יורים שוב, עוד פעם רצים ובעיקר ממש נהנים. יצאנו משם מתנשפים ומרוצים (אהוד אמר ש"וואי, איזה לא מאכזב זה היה!") ובהמשך היום נכנסנו לעוד משחק.

עוד דבר שאמרנו שבטח יהיה מאכזב (זה כבר נהיה הרגל) אבל היה ממש אדיר היה ה-Fright Walk.


ברק הציע שנלך לשם למרות ש"זה בטח מלא דברים כאלה שמפחידים ילדים קטנים" אז הלכנו. מהר מאוד גילינו שברק צודק, כשבכניסה ראינו אבא עם ילדה קטנה שבכתה ללא הפסקה, והאבא הסביר שהם יצאו די בהתחלה כי הבת שלו השתפנה. הבנו שאין דרך חזרה - אנחנו צריכים להוכיח את הבגרות שלנו ולעבור במסלול עד סופו.

בתוך ה-Fright Walk יש מבוך חשוך עם מפלצות שקופצות עליך ומנסות לגעת בך כשאתה עובר לידן, מראות שמעוותות את הבבואה שלך ומלאאאא אפקטים מגניבים. אהוד נתן לזה "ציון 6 בסולם הלא מאכזב", אכן מוצלח.

משם המשכנו למזח של סנטה קרוז לראות אריות ים ולאכול פירות ים (חוץ מברק שמקפיד על כשרות). אהוד הזמין ארוחת סרטנים וקיבל סינר מהודר.


השמש החלה לשקוע אבל לנו נשארו עוד הרבה מאוד קרדיטים בכרטיס של ה-arcade, אז הבנו שאין מנוס וחייבים לחזור לשם ולסיים את כל המשחקים. כמו בכל ארקייד טוב, אחרי כל משחק המכונה מדפיסה לך כרטיסים בהתאם לכמה טוב שיחקת, ובפינה של הארקייד אפשר להמיר את הכרטיסים בפרסים בשער חליפין מזעזע. מחק עם סמיילי עולה שני כרטיסים, בובה ענקית ומגניבה של קרמיט הצפרדע עולה 900 כרטיסים ומכונית על שלט עולה הון עתק של 13,000 כרטיסים. אהוד, ברק ואני שאנחנו במקור מאזור חיפה העלינו זכרונות מהמשחקיה בקניון חוצות המפרץ והחלטנו שבשביל הנוסטלגיה נבדוק אם יש להם כדור קופץ - ואכן היה להם! תמורת 41 כרטיסים קנינו כדור קופץ לכל אחד מאתנו (10 כרטיסים לכדור קופץ, אחלה דיל) ועם העודף נתנו לנו לקנות מחק-סמיילי ב-50% הנחה! טירוף.

השלל!

משם חזרנו צפונה והתפזרנו. ברק חזר הביתה, ומאיה אהוד ואני נשארנו לפרוזן יוגורט.


זהו, עוד סופ"ש נגמר ועוד שבוע של עבודה קשה מתחיל. להתראות בסופ"ש הבא!